עבודה פנימית מעוררת השראה באמצע השואה


יומנה מעורר ההשראה של אתי הליסום מתאר את חייה וחוותיותיה של יהודיה הולנדית בזמן השואה עד לרציחתה במחנות ההשמדה, והוא כולו תיאור מדהים של התבוננות ועבודה פנימית, וחיים רוחניים משגשגים ועשירים שאינם תלויים בנסיבות המחרידות. ולמעשה, ככול שהמוות נוכח בסביבתה נראה שאתי מתעוררת בתוכה ומוצאת את האלוהי שנמצא בתוכה והוא חי וקיים ללא סייג. את היומן הזה אפשר לקרוא שוב ושוב. ומהווה מבחינתי עדות לכך שהאור הנמצא בתוכנו גובר על כול חושך. הספר הוא תיאור אוטנטי ומרשים של בחירה ברוחניות מעשית שיכולה להתקיים בכול מקום, מומלץ. הנה כמה קטעים מהיומן שאני אוהבת במיוחד: "אני מתארת לי שיש אנשים שמתפללים כשעיניהם נשואות לשמים. הם מחפשים את אלוהים מחוץ לעצמם. יש גם מי שמרכינים את ראשם ומסתירים אותו בידיהם. אני חושבת שהם מחפשים את אלוהים בתוך עצמם". "יש בתוכי בור עמוק עמוק. ובבור הזה נמצא אלוהים. לפעמים אני מצליחה להגיע אליו. אבל לעתים קרובות יותר הבור מכוסה באבנים וחול ואלוהים קבור תחתם. ואז צריך לחפור ולהוציא אותו משם" (עמ' 35( האמונה באלוהים ככוח פנימי ומהות המתפתחת בתוכנו שיש לחוצבה ולאפשר לה קיום שזורה לאורך כול הספר. מהות שמהרגע שבנינו לה בית בתוכנו, אנו יכולים לנוח בה, ולשכון לבטח בזרועותיה. ויחד עם זאת היא גם איכות פגיעה שיש להגן עליה ולטפח אותה: "אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא מבטיחה שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו יכולים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. [...] כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו. יש אנשים, בכל הרצינות, יש אנשים שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק ומזלגות כסף במקום להבטיח את שלומך, אלוהים. ויש אנשים שרוצים להבטיח את שלום גופם, כשכל מה שנותר בו אינו אלא אלפי פחדים וטינות. והם אומרים: אני לא אפול בידיהם. והם שוכחים שמי ששוכן בזרועותיך, אינו יכול ליפול לידיו של איש". במקביל למציאות המחרידה של החיים שאינם בטוחים עוד, והמוות הנוכח בצל הפתרון הסופי, אתי מתעקשת למצוא את האינסופי, זה שתמיד חופשי, והוא הדבר היחיד שאיש לא יכול לקחת אותו מאיתנו. זהו המרחב האינסופי שבתוכה, בתוכנו. והטבע או הפיסות שנשארות ממנו "השמיים שבתוכי" שאותם אי אפשר לשדוד, או ה"נופים הרחבים האינסופיים של לבי שלי". "החיים יפים בעיני ואני חשה את עצמי חפשיה. השמים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת. החיים קשים, אבל זה לא נורא. צריך להתחיל בכך שנתחיל להתייחס לעצמנו ברצינות, השאר כבר יבוא מאליו." והחיים שהיא בוחרת-חיי שירות של סיוע וריפוי ובחירה ללכת למחנות עם כול היהודים ולסייע שם בשירות לאחרים שסובלים, למרות שהיה לה הזדמנות להיחלץ ולהינצל. "אלוהים, מה גדולה המצוקה הרוחנית של ברואיך בעולם הזה. אני מודה לך שאתה שולח אליי כל כך הרבה אנשים שמצוקתם הרוחנית גדולה. הם מדברים אתי בנחת ובתום לב, ופתאום פורצת ונחשפת המצוקה. פתאום יושב לפניי ייצור נואש שאינו יודע איך לחיות. ואז מתחילים קשיי שלי. לא די להכריז על קיומך, אלוהים, ולנסות למצוא אותך בלבו של הזולת. עליי לפנות את הדרך בתוכו המוליכה אליך, אלוהים, ולשם כך עליי להכיר היטב את נפש האדם... לשם כך עליי להיות פסיכולוגית מדופלמת. היחסים עם האב והאם, זיכרונות ילדות, חלומות, רגשות אשם, רגשי נחיתות, ונא להשלים את החסר. עם כל מי שמגיע אליי אני מתחילה במסע זהיר, מגשש. אין בידיי כלים רבים לסלול בתוך הזולת את הדרך אליך. אבל את הכלים המעטים שיש לי אשנה ואשפר, לאט לאט ובסבלנות רבה. ואני מודה לך על שחננת אותי בכישרון לקרוא אנשים. לפעמים הם כמו בית שדלתותיו פתוחות לרווחה. אני נכנסת לתוכו ומשוטטת במסדרונותיו ובחדריו, וכל בית שונה מקודמיו, ובכל זאת כולם דומים, ואת כולם אני רוצה להפוך למקדשך, אלוהים. ואני מבטיחה לך, אלוהים, אני מבטיחה לך שאנסה למצוא לך קורת גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר. בעצם זה דימוי מוזר. אצא לדרך, לחפש לך קורת גג. בתים רבים כל כך עומדים ריקים, ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד. סלח לי על הדימוי המגושם הזה." כמה יפה היא כותבת, שהדרך היחידה של שלום בר קיימא, זה בתוכנו פנימה, וזה מושג רק בעבודה אמיצה ועמוקה מתמסרת. " אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדבידואליזם חולני. שלום אמיתי יתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכן את השינאה לזולת, ויהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זו ציפיה מוגזמת? אבל אני משוכנעת שזה הפיתרון היחיד" בהיותה במחנה הריכוז בווסטרבורק כותבת הילסום: "וכך אני חשה תמיד ובלי הרף: כאילו אני בזרועותיך, אלוהים, ואני מוגנת ובטוחה וכולי תחושת נצח. כאילו כל נשימה שאני נושמת ספוגה בתחושת הנצח ולכל מעשה קטן ואמירה פעוטה יש רקע רחב יותר ומשמעות עמוקה יותר" (עמ' 130( "אם נציל מהמחנות, באשר הם שם, רק את גופנו ותו לא, הרי הצלנו פחות מדי. כי הבעיה איננה אם האדם מציל את חייו בכל מחיר, אלא כיצד יצילם. לפעמים אני חושבת שכל מצב חדש, אם טוב ואם רע, טומן בחובו את האפשרות להעשיר אותנו בתכונה חדשה. אם נפקיר בידי הגורל את העובדות הקשות, שהועמדנו בפניהן מבלי שנוכל לשנותן, ולא ניתן להן מקלט בראשנו ובלבנו כדי שיתעכלו שם ויהפכו לגורמים שיסייעו לנו לגדול ולהפיק מהן משמעות, כי אז לא נהיה דור בר קיום. [...] אם לא יהיה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים-בכל-מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי, מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התיל שלנו [...] ובחיפוש משותף וכן אחרי תשובות מבהירות לכל המאורעות הסתומים האלה, אולי יוכלו החיים המעורערים לצעוד צעד זהיר קדימה...". יומנה המעורר השראה של אתי הילסום הוא מודל מפעים למאמציה של נפש עשירה ורגישה להמשיך לצמוח ולהתפתח ולחיות חיים רוחניים עשירים בתוך טראומה מתמשכת, בצל סבל, אבדן ואימה. "ובשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד." והמילים החותמות את היומן: "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים".


Featured Posts
Posts Are Coming Soon
Stay tuned...
Recent Posts
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Classic
  • Twitter Classic
  • Google Classic